פילה הלג שונאת אנשים

קרו ביום רביעי שני דברים מעניינים שבעקבותם נכתב הפוסט הזה. הראשון הוא הידיעה שאיתן הביא לתשומת ליבי של קמפיין “אם לא טחנו אותך בשמירות אתה לא ישראלי”. עכשיו, יש הרבה מאד סיבות שאני נפגעת מהקמפיין הזה, באופן אישי, כמישהי שעשתה יותר משלוש שנים צבא, ובזמן הזה מעת לעת טחנו אותה בשמירות, עשתה קיפול שמונה, ישנה באוהל וניקתה נשק ובדקה את נקיונו לחיילים שלה. אבל זה אולי אחר כך. הדבר השני הוא שעצרתי בדרכי הביתה ביום רביעי בקניון אביב, והצטרפתי לתור של תרומת הדם למאגר מח העצם. כשסיפרתי על זה למישהו כשחזרתי הביתה, הוא שאל אותי למה עשיתי את זה. הסברתי לו שככה, ואין סיבה שלא, כמו שיש לי כרטיס אדי. שוב הוא שאל למה. “אין גן עדן, את יודעת. את לא תגיעי לשום מקום מלעשות מעשים טובים בלי סיבה.” לא שאני מסכימה עם האמירה כפי שהיא בשום צורה, אבל זה גרם לי לחשוב.

למה אין קמפיין אזרחי נגד כל האנשים שלא תורמים דם ונכנסים למאגר מח עצם ועושים כרטיס אדי? למה אנחנו לא רואים שלטי חוצות של “לא רוצה שישתילו את הקרנית שלך אחרי שתמות מנהיגה בשכרות? אתה כנראה חרא של בן אדם.” כנראה כי האנשים שמנסים לקדם את כרטיסי אדי הם קצת פחות מגעילים. או שסתם איברים להשתלה הם פחות סקסיים על לוח מודעות מאשר איזה מצטדק שלא רוצה להרגיש פראייר עם קנה של M-16 בתחת. לא ברור למה.

אני מודה שאני לא תורמת דם. יש לי תירוצים, והם ברובם גרועים, וקשורים לזה שאחרי שמוציאים לי כזו כמות של דם אני לא מתפקדת יומיים. זה לא אומר שאני לא מרגישה רע עם זה. קמפיין תקשורתי עם ג’ינגלים ברדיו של “לא תרמת דם? זה אומר שאתה שונא את אחיך הישראלים שצריכים מנות דם! צריך להוקיע אותך מהחברה ומהר!” (דמיינו את זה לצלילי הג’ינגל של ביטוח ישיר או משהו) יגרום לי להתבייש. ההבדל הגדול הוא שבניגוד לקמפיין המתחנחן שבטח ממומן על ידי אגסי, הוא יגרום רק לאלה שלא תורמים דם להתבייש.

לפי ynet, ישראל נמצאת במקום יחסית לא מכובד של סירוב לתרומת איברים. פחות מ-9 תורמים לכל מיליון איש. כמעט 60% מהמשפחות מסרבות להשתיל איברים של בן משפחה שלא ממש עומד להשתמש בהם יותר. למה הקמפיין גיוס תורמים של עמותת אדי לא היה על ידי רצח אופי של כל אלה שלא מוכנים לחתום על כרטיס כי הם אנוכיים, כי הם חושבים שיטפלו בהם פחות טוב אם הם יגיעו לבית חולים אחרי תאונה עם כרטיס תורם איברים, או סתם כי הם לא ממש רוצים לחשוב על זה, כי זה לא ממש נושא נעים למחשבה. אפשר היה, הרי, לעשות כזה דבר. טל ברמן היה היחיד שהתבטא בקמפיין המאד מקיף שעשו ynet ואמר שלא לחתום על כרטיס זה מעשה אנוכי. אבל מישהו דאג שהם יראו את זה בדרך הביתה מהעבודה? לא. למה? כי תופסים יותר זבובים עם דבש מאשר עם חומץ. והקמפיין של אדי שנעשה בנועם גייס יותר מ-30 אלף תורמי איברים פוטנציאלים בחודש. אתם חייבים להודות שזה מרשים. לא הייתי צופה כזו הצלחה לקמפיין השני.
הקמפיין הזה (קמפיין אזרחי my ass, הרי ברור שיש מאחוריו בעל הון אמיתי. אז, מי שלא תהיה, בבקשה קח את הכסף הזה ותרום אותו למלחמה בסרטן או משהו. לא תורם למלחמה בסרטן, אתה לא ישראלי!) פוגע בכזה חתך אוכלוסיה שזה לא יאמן. הבה נפרוט אותם.

1. מי שלא התגייס מסיבות לגיטימיות. גם הוא לא ישראלי?
2. מי שהצבא לא הסכים לקבל. הוא בטח ובטח לא ישראלי. (נ.ב. אישי: יש כמה אנשים שאני הייתי שמחה מאד אם הצבא לא היה מקבל. זה היה אומר שהם כנראה היו בחיים עכשיו.)
3. מי שלא הרים נשק מאז הטירונות. לא חסרים כאלה.
4. מי שלא ישן בטירונות באוהל.
5. מי שלא מזמנים אותו למילואים.
6. מי שיש לו שחרור ממילואים.
7. מי שלא היה קרבי.

תחשבו כמה קשה צריך להתאמץ בשביל להעליב כזה פלח אוכלוסיה רחב. זה לא מבוטל בכלל. אני חושבת שהפעם האחרונה שמישהו ניסה היתה כשערוץ 10 עמד להעלות לאוויר והם שילמו הון תועפות בשביל לרצף חצי מדינה בשלל שלטים שחלקם היו “כל ההומואים עשר” ו”כל הדתיים עשר”. וגם אז אני לא ממש בטוחה שהם הצליחו. אני אישית התעצבנתי מהם די הרבה.
אם לא הייתי כולי דיבורים, הייתי מארגנת קבוצת מחאה אזרחית למחאה האזרחית. להשחית שלטי חוצות תמיד נראה לי כיף. ולהפוך “ישראלי אמיתי לא משתמט” ל”ישראלי אמיתי תורם דם” או מה לא, לא היה מזיק. אולי זה גם היה מתקשר קצת את מצוקת הדם בצורה שבה תקשרו לאחרונה את תרומת איברים. או, “לא תרמת בהקש בדלת? אתה לא ישראלי.”

כי מה שקורה פה, בסופו של דבר, הוא קצת שקוף. מישהו עושה את זה מסיבותיו האישיות, האנוכיות. הוא יוצא בהשמצה פרועה ורחבה, ולמה? כי הוא לא רוצה להרגיש פראייר. הוא עשה צבא, הוא מרגיש מבואס מזה. מה כבר עושים בצבא אם לא לקטר כל היום וכל הלילה על כמה מחכים כבר להשתחרר? ופתאום כל האנשים האלה מצאו להם מטרה להוציא עליה את העצבים של איזה-באסה-שלא-שחררו-אותי-על-עודף-בנים. איך הם יעשו את זה? טוקבקים? יש. מאמרי נאצה בעיתונים? (ניר קיפניס, אני מדברת עליך.) יש. שלט ענק בעצרת רבין? יש. ועם כל זה לא שכנע מספיק אנשים שאתם פשוט אנשים קטנים וממורמרים, אז עכשיו זה.

וזה שיש אי שם מישהו שיש לו מספיק כסף להריץ כזה קמפיין (הוא הלך למשרד פרסום אמיתי, הוא משלם על השלטי חוצות ועל זמן אוויר גם בטלויזיה שהיא יקרה להחריד. זה יכול להיות מאות אלפי שקלים.) וזה מה שהוא בחר לעשות עם הכסף, רק כדי לעשות מסז’ קטן לאגו המנופח שלו, להרגיש יותר טוב בלגרום לאנשים אחרים להרגיש רע, מה זו אם לא התגלמות האנוכיות הישראלית? רוצים להתערב שהוא גם לא תורם דם?

היום הרכבתי את המיטה החדשה שקניתי מאיקאה.

עכשיו, חשוב לי מאד להבהיר שיש סיבה שאני אומרת את זה. כי אני לרגע לא חושבת שאכפת לכם מהפרטים הטרוייואלים של חיי האישיים. אני מתעבת בלוגים של מה-אכלתי-היום-לארוחת-בוקר (בננה) או איך-היה-יום-העבודה-שלי (ממש, ממש לחוץ) כי אלה דברים ששייכים במקומות אחרים. לא בלוג שמכבד את עצמו. אבל בזמן שהרכבתי לי את המיטה הזו, תוצרת שוודיה והכל, נזכרתי כמה אני שונאת את איקאה, והתחלתי לחשוב על דברים.

אני די שונאת את איקאה ברוב ימות השנה. עוד יותר אחרי שיצא לי לבקר שם במוצאי שבת. (שזה כבר נושא אחר לגמרי על מנטליות עדר של ישראלים. אולי יום אחר.) הנה כמה בעד ונגד לחנות הרהיטים החביבה על כולם-חץ-ממני-בערך:

נגד:

• רהיטים גנריים ובדרך כלל די מכוערים.
• אין חניה. אפילו שהמגרש חניה בגודל הצרות שלי.
• הם מנסים למכור לך צינור אינסטלטורים מרוסס בצבע כסף בעשרים שקל בתור “פתרון חכם לכבלים של המחשב”. וואלה, גילו את אמריקה.
• הם בנתניה. מי מגיע לנתניה?
• אריזות שטוחות גם לדברים שלא יכנסו לך לאוטו, לא משנה מה.
• דברים מהסעיף למעלה הם עם הובלה בתשלום והרכבה בתשלום. שני תשלומים נפרדים.
• כדי לקבל את אחד משני הדברים האלה, צריך לעמוד בעוד תור.
• מבקשים תעודת זהות בתשלום באשראי, אז אי אפשר להשתמש בכרטיס שגנבתי מאיזה עוברת אורח…

בעד:

• זול. לפעמים.
• אפשר למצוא שם מציאות מפתיעות פה ושם.
• אם קנית משהו שנכנס באוטו, אז אין הובלה.
• והוא בבית ושמיש באותו יום.
• צריך תעודת זהות כשמשלמים באשראי. אז אין למה לגנוב לך את הכרטיס אשראי בהשתרכות.

טוב. כמו שאפשר לראות, יש לי הרבה נגד האנשים. אבל מה שאני רוצה לדבר עליו זו דווקא חווית המשתמש שהם מספקים כשמה-שזה-לא-יהיה הגיע הביתה. כי זה השלב שבו יושבים, משנסים מותניים ומרכיבים.

אז כמה דברים אפשר להגיד לטובת איקאה בקטע הזה. למשל, הם מתאמצים מאד בשביל שכל אידיוט יוכל להרכיב את הריהוט שלהם במאמץ סביר. יש הגנות נגד הנסיונות הנואשים להכניס ברגים עקום או לחבר שני לוחות עץ אחד לשני בזווית לא נכונה. היתה אפילו פעם אחת שהייתי בטוחה שעשיתי טעות מרה של בלבול בין שני חלקים דומים מאד אבל שונים במטרתם, וגיליתי שאפילו זה נחסך ממני בגלל שהסדר שלהם בקופסה גרם לי לקחת קודם את אלה שהייתי צריכה קודם לפי ההוראות. חוץ מזה, לעצב מיטה שלמה שאפשר להרכיב רק עם מברג (לא מברגה, מברג.) והמפתח-שוודי-בכאילו הזה שלהם וזהו זה הישג הנדסי בפני עצמו.

אני אישית נהנת מאד מלשבת ולהרכיב דברים כאלה. אני אדם טכני למדי, ואני נהנת לשבת עם מברג ולבנות דברים על אמת. אני גם תוצר מובהק מאד של התקופה של “קופסת לגו זו מרכיבה מכונית ממונעת” או “את הבטמוביל” או מה לא. ואם בסופו של דבר התוצר של שעת המשחק גם שימושי בבית, בכלל טוב.

אי אז, הדבר הראשון שעשיתי בתור ילדה חופזת שמרכיבה את האוטו לגו הממונע היה להגיד, “יאי, לגו!” ולקרוע את כל השקיות שהיו ממוספרות לפי השלבים בהוראות הרכבה, מה שאחר כך גרם לי ולאבא שלי לשבת ולחפש כמו חמורים בכל שלב את כל החלקים הנדרשים. איקאה כמובן לא רוצים שתחסיר את החלק הכיפי הזה בהרכבה, אז הם דאגו לשים את כל החלקים בשקית אחת ולתת לך לנסות להבין לבד איזה מק”ט זה איזה סוג של בורג. או שאולי הם מניחים שכולם היו מכונאי טנק או משהו. זה לא נוח ברמות שאי אפשר אפילו לתאר.

וכמובן לא ברור אם זה פלוס או מינוס זה שאין יותר מלל בהוראות הרכבה. הציורים מסבירים את עצמם עד הרגע שיש לך תהיה כלשהי, והחלקים מסומנים רק במק”טים, מה שגורם לזה שאין הערות כמו “תיזהרו, זה וזה נראים ממש דומה, אבל ממש חשוב איזה מהשניים לוקחים…” שלא תפספסו חלילה את החוויה של לפרק את מה שכבר חשבתם שהרכבתם לפחות פעם אחת.

אוקיי, אז בסופו של דבר היתה לנו הרכבה משעשעת יחסית, אם כי מעצבנת לעתים, ובסוף יש לנו מיטה. ואפילו רגע של “מה עושים עם החלקים האלה שנשארו?” (שכחתי בורג אחד. אופס. מזל ששמתי לב כשהחור שיועד לו עדיין היה נגיש.)

אבל בכל זאת, איקאה נשארו בשבילי משהו שאני שונאת. משהו שמרהט יותר מדי מהבית שלי רק כי הם זולים מספיק וכי לחבר שלי היו רהיטים שלהם לפני שעברנו לגור ביחד. והם לא מסוגלים אפילו לתת לי להרכיב את הצעצועים שלי בשקט.

וזה אפילו לא שאני מכירה אותו או משהו. פשוט יאיא שלח לי את הכתבה הזו.

עכשיו, באמת, הדבר האחרון שאכפת לי ממנו זה מי מייצג את ישראל באירוויזיון. גם אם זה בועז מעודה. זה בסדר, כי בחיים לא שמעתי אותו שר עד היום, ואני גם לא נוהגת לראות את האירוויזיון. אז בחזית הזו אני בסדר. גם אין לי אהבה מיוחדת לאף אחד אחר משלישיית הגמר של כוכב נולד, שהיו המועמדים הרשמיים של רשות השידור לאירוויזיון. למעשה, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לבחור שהוא לא הממ”ב. אז בסדר.

ואפילו שאני לגמרי, לגמרי נגד כל הלינץ’ במשתמטים, אני אפילו אחייה עם זה שזה היה הקריטריון שלפיו בעשו משלוש יוצא אחד, אפילו רק כי ככה המוטי הזה החליט. אז למה הפילה שונאת את מוטי שקלאר?

אז ככה. סיבה ראשונה:

בספר החוקים של שקלאר גם אנשים בעלי בעיות רפואיות הם משתמטים. “מי שבכסות סיבות רפואיות שיחק אותה והביא לרופא פתקים כאלה ואחרים, בעיני הוא משתמט”, הוא מדגיש.
אה-ההא. ואני בטוחה שגם כל אלה שמתאבדים בצבא הם בעצם משתמטים. אז טוב שקוברים אותם מחוץ לגדר.

הרי, בכל דיון המשתמטים, תמיד עלתה השאלה הלגיטימית למדי: כיצד תזהה משתמט? תשובה: אי אפשר, ה”משתמט” המודרני (בניגוד למשתמט הקלאסי, שהוא בעצם עריק שלא הופיע ביום גיוסו, או סרבן מילואים) הוא מישהו שמסיבות שאינן לגיטימיות שנורר לעצמו פטור מהצבא. איך תבדיל בין אחד שסיבותיו לגיטימיות ללא? למעט מקרים בודדים של אנשים שבפירוש אומרים שהם לא התגייסו כי הם לא רצו, או מקרים של נישואים פיקטיביים, גם אותם בדרך כלל לא מסתירים בחדרי חדרים, אי אפשר לדעת.

מה תעשו? תפתחו בוועדה רפואית פרטית משלכם כדי לקבוע אם העומד מולכם באמת סובל מסכרת נעורים או קרוהן, או שהוא זייף? תשאלו אותו למה הוא לא התנדב? ואם הצבא לא קיבל אותו, או שהוא התעייף מהביורוקרטיה, תשאלו אותו למה? התשובה (אני רוצה לומר “כמובן”, אבל אי אפשר לומר כמובן כי זה פשוט לא מובן מאליו כמו שזה אמור להיות) היא לא. כי גם אם ממש, ממש מעניין אותכם יש מספר לא מבוטל של חוקים שמונעים מכם לעשות את זה, החל כמובן בסודיות רפואית. מה שאומר שצריך לקבל את העובדה היחידה שיש אליה גישה: הצבא שיחרר את האדם. אם הצבא שיחרר אותו, כנראה שזה לגיטימי.

אבל מוטק’ה שקלאר החליט שהדרך שלו יותר טובה. לא עשית צבא בגלל עודף משקל? משתמט! לא עשית צבא בגלל סכיזופרניה קלה? משתמט! לא עשית צבא כי הצבא לא מוכן לקבל אותך, כי היתה לך היסטוריה של סמים בתיכון? גם מסומם וגם משתמט!

יפה, יפה, מוטי. אימצתי. משתמטים כולם. הלאה.

אז מה שאתה אומר, למעשה, הוא שמשתמטים, להגדרתך, לא ייבחרו לתפקידים ייצוגיים ברשות?

“נכון. אני לא רוצה לייצר גלוריפיקציה של המשתמטים, מה עוד שהאנשים האלה מתהדרים בזה שהם לא עשו צבא ואומרים שזה לא התאים לנפשם העדינה. למה לי מתאים בגיל 53 לעשות מילואים בכל מיני חורים? הנפש שלי פחות עדינה?”

אז דבר ראשון, אני רוצה להתחיל בקביעה. כן, הנפש שלך פחות עדינה. אולי לא משל כולם, אבל לפחות חלק מהם הם אנשים נחמדים ולא גוש חרא אנושי. זה אל”ף.

עכשיו, חוץ מזה. משתמטים לא יבחרו לתפקידים יצוגיים בראשות? למשל, דובר ראשות השידור, האיש שיצטרך לבוא ולנקות אחרי מוטיל’ה שלנו את הבלאגן שעשה בזה שהוא הודה שהוא כן או לא ישכור לעבודה אנשים על בסיס אפליה שהחוק לא מרשה?

בכלל, הייתי רוצה לראות את כולם מוציאים את סעיף השירות הצבאי מקורות החיים שלהם, ומזכירים אותו רק תחת נסיון תעסוקתי אם הוא רלוונטי. או שלא שואלים אותך בראיונות עבודה מה עשית בצבא אלא אם אתה מספר קודם. פעם זו היתה שאלה לגיטימית, נניח. לגיטימית באופן תרבותי, לפחות. היום כבר אסור לשאול אלא אם זה רלוונטי למשרה, והייתם חושבים שחברות לא יעשו את זה כדי לא לפתוח את עצמן לתביעות על אפליה. אבל דבר לא רחוק יותר מהאמת. מספיק משרות מפורסמות כ”אחרי שירות צבאי מלא”, שמעתי על חברות שיש בהן איסור לגייס עובדים שלא עשו צבא, ובחיפוש ניסוח יותר ספציפי של החוק מצאתי אפילו אנשים שכתבו, “כן, אני לומד הרבה על מועמד מלשאול אותו על הפרופיל שלו…” (ההערה הספציפית הזו נכתבה בקפה דה מרקר באוקטובר 2007, תחת שמו המלא ובצירוף תמונה של הכותב. לאנשים פשוט אין בושה, כי חינכו אותם שזה בסדר.) למעשה, הפרופיל הצבאי שלך הוא חסוי תחת חוק נפרד לחלוטין מחסיון רפואי, שאסור לאף גוף מחוץ לצבא לקבל (פרט למשרד הרישוי, לכן ההצעה המפגרת של לא לתת למשתמטים רשיון נהיגה.)

אפילו, אי שם בטוקבקים, בין כל האנשים שקוראים לו להמשיך, כי הוא צודק, ואיזה יופי שמישהו נכנס בהם, החארות האלה של כוכב נולד שאני מעריץ אבל הם משתמטים, טפו! יש גם הערה של עורך דין עלום שם שמצביע על כמה כל העסק הזה מסריח.

אני הייתי מציעה שמישהו באמת יבדוק מה הולך שם בראשות השידור. או למצוא מישהו שיתבע אותו על אפליה. כי, כאמור, אני די מתעבת את השקלאר הזה.

שיחה אקראית אתמול בערב הגיעה איכשהו, כמו כל שיחה טובה, למונטי פייתון. השיחה הספציפית הזו הגיעה ל-The News for Parrots. אני חושבת שזה אחד הקטעים שמתארים ישראליות בצורה הכי מדוייקת שאני מכירה.

No parrots were involved in an accident on the M1 today, when a lorry carrying high octane fuel was in collision with a bollard … that is a bollard and not a parrot. A spokesman for parrots said he was glad no parrots were involved.

מאתיים ושמונים אנשים נספו היום בהתרסקות מטוס בשקר כלשהו שבדרום אמריקה. לא היו ניצולים. באירוע לא היו מעורבים ישראלים.

אפילו אחרי האחת עשרה בספטמבר, דיברו בחדשות קצת יותר מדי על הישראלים תושבי ניו יורק שהמשפחות שלהם לא מצליחות ליצור איתם קשר. (הם בחופש. בקריביים. או בסופ”ש בהמפטונס. או שקווי התקשורת בניו יורק קרסו לחלוטין. או שהם במקרה היו בבניינים למרות שהם לא עובדים שם בכלל. תחליטו אתם.)

בכלל, ישראלי אחד עושה משהו בסדר, אז זה הנצחון של כולנו. שלושה גולים של בניון הם גולים של כולנו, גם אם הוא משחק אצל הגויים. נצחונות של צ’לסי הם נצחונות של כולנו. לאונרדו דיקפריו הוא בן הזוג של כולנו. HBO קנו את הסדרה של כולנו. המיליארדים של אורי גלר הם של כווווווווולנו.

אי אפשר לפרגן לבן אדם, חייבים לפרגן למדינה שעשתה אותו. אברהם גרנט הוא לא מאמן מוכשר בגלל שהוא עבד ממש, ממש קשה. הרחם הלאומי הישראלי עשה אותו וחיזק אותו וטיפח אותו. מילי אביטל לא עבדה שנים על משכורת רעב בהוליווד מקווה להשיג את הסרט האחד שיפרוץ לה את הדרך, מדינת ישראל דחפה אותה קדימה. מדינת ישראל בכבודה ובעצמה הציעה לאביב גפן את החוזה בוורנר. אפילו שהוא לא עשה צבא.

בגלל זה הכל כאן זה “המבחן של המדינה” וה”סקר של המדינה” ו”טעם היוגורט החדש של המדינה” ו”תחרות ה[הכנס כישרון כאן] של המדינה”. כי אנחנו מרשים לעצמנו לקחת בעלות על כל דבר שמישהו עושה, רק כי אחות של אמא שלו ישראלית שירדה מהארץ כי מיררו לה את החיים בתקופת הצנע. או משהו כזה.

עכשיו, נניח שבפני עצמו זה לא היה מגעיל מספיק, אבל הרי אי אפשר להרשות למשהו לפגוע חלילה בזקפה הלאומית. אז כשלון של מישהו… כמובן שזה הכישלון שלו. מלחמת לבנון היא הכשלון האישי של אולמרט ופרץ וחלוץ, לא של צה”ל ומדינת ישראל. להקת פינג פונג שקפצו על הבמה בסטוקהולם ייצגו שם רק את עצמם. מכבי תל אביב נזרקו לכל הרוחות חזרה לחיק האוהדים המבוססים שלהם ברגע שהם הפסיקו לנצח בפיינל פור.

בפני עצמו, מדובר בדרך הכי מגעילה לחנך ללאומיות. הזקפה הלאומית היא מה שאמור לקרוא את כולנו לדגל, לשרת בצבא, ולתרום למדינה על ידי מילואים והעברת זקנות קטנות את הכביש. לא צריך לדבר על אחדות העם, על עקרונות, על ערכים ומוסר. מה שחשוב זה ששירי מימון היתה בצבא, והיא הביאה למדינה כבוד במקום רביעי באירוויזיון. וששחר פאר שאפילו לא מראים את המשחקים שלה בטלויזיה מראה כמה הספורט הישראלי על הגובה. וכל עוד בניון שלנו (שלנו! שמעתם?) כזה כוכב, למי אכפת אם זורקים חזיזים במשחקים של איזה ליגה בארץ.

זה לא חשוב. הזקפה הלאומית עדיין עומדת.

אני שונאת אנשים שיש להם כסף. בעיקר כי הם לא אני. אני בטוחה שכל החבר’ה מהצבא ממורמרים להם שם בשקט, מיבבים משהו על “אבל את מתכנתת. יש לך כסף.”

אז א) לא. כי אני חוסכת ללימודים. אז איזה חצי משכורת הולכת ישר למקום שלא שייך לי.

וב) אני מוקפת אנשים שיש להם כסף. אבל ברצינות, ממש. המון, המון כסף. כל כך הרבה כסף שהם כבר לא מתביישים בו.  אנשים שיש להם כל כך הרבה כסף שכמו שאני מסוגלת לבוא הביתה ולהגיד לבן זוגי, “מתוק, הסתובבתי היום בבוגרשוב ובלי ממש להתכוון קניתי איזה ארבע חולצות במבצע של שתיים במאה…” הם יכולים לבוא הביתה אחרי שהם בטעות קנו בית עם בריכה.

אז הבוס שלי, שהוא איש כזה ממש, שוקל לעבור דירה ולהשכיר את הנוכחית שלו. היא טובה, משופצת, ממש קרובה לאוניברסיטה, ובמחיר שהוא הציע אפילו הייתי מוכנה לשכור את הדירה שלו. בבית שהוא שוקל לעבור לגור בו יש גם מרתף, שהוא יחידת דיור נפרדת. אז בשלב כזה או אחר הוא הציע לי לבוא ולגור ביחידת דיור הזאת.

למרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה, “יאאי! צפון ת”א בחינם!” אחרי חצי דקה של לחשוב על זה, הבנתי שבעצם, זה לא סתם אומר שהבוס שלי  יהיה בעל הדירה שלי, שזה נורא בפני עצמו, זה אומר לגור במרתף של הבוס שלי.

ולגור במרתף של הבוס שלך וללכת לכנסי מדע בדיוני, זה צעד אחד יותר פתטי מאשר לגור במרתף של ההורים שלך וללכת לכנסי מדע בדיוני. בעיקר כי זה רומז שלהורים שלך כבר הספיק להמאס, בין אם זה המצב או לא.

שהרי לפילה יש Journal עוד מהימים בהם אף אחד לא השתמש במילה בלוג וזו היתה עוד קהילה שכזו. זה גם היה לפני רשתות חברתיות. הפילה עושה שטויות באינטרנט כשפלוטו עוד היה בטוח במעמדו ככוכב לכת. אז מה מעורר מישהי כזו לכתוב בלוג? כי כל הילדים המגניבים עושים את זה? ייתכן. או כי כבר אין לה שום מקום אחר לכתוב בו כתבי נאצה. ומה לעשות, רק כי אין לה מקום כזה לא גורם לה לאהוב אנשים יותר ממקודם.

החברים של הפילה הזהירו אותה לבחור נושא לפוסט ראשון שאינו מלא נאצה כל כך. אז הנה:

השנה, כמו כמעט בכל שנה, אני משתתפת לי ב-NaNoWriMo, שזה תרגיל באיך-לעשות-שלא-יהיו-חיים-בנובמבר. אבל בדרך מעפנה, שבסופה כל מה שיש ביד זו טיוטת ספר שבחיים לא רוצים לראות יותר. וכמובן שלפתוח בלוג בדיוק באמצע נובמבר זו דרך נפלאה שלא לעבוד על הספר.

אחת ההמלצות לדרכים שיכפו עליך לסיים את הספר היא לספר לכולם שאתם כותבים אותו. לשכנים, למורים, לחברים. אז הנה, אנשים אקראיים באינטרנט! דעו לכם שאני כותבת ספר! ואם אני לא מסיימת אותו עד סוף נובמבר, תרגישו חופשי לצחוק עלי.

המלצה אחרת  קראה לכתיבת צ’ק לאירגון שאני שונאת ממש והפקדתו בידי מישהו שישלח להם אותו אם אני לא אסיים את הספר. אני לא עושה את זה, אבל בעיקר כי אני פחדנית.

אבל הנה. לפחות פתחתי לי בלוג. ואולי גם מתישהו יהיה לי זמן לומר בו גם כמה דברי נאצה.