היה יום האישה הבינ”ל שלשום, מסתבר. ואיכשהו אני מופתעת שלא הייתה אף שדולת נשים מחוץ לתחרות מלכת היופי, מכתירה כבשה לזכר ימים עברו. וכמובן שהחדשות הביאו את חיים אתגר, האיש שתפקידו לראות יוטיוב כל היום, כדי לדבר על נשים באינטרנט. ואיכשהו, לא שאני מופתעת, זה נגמר בלהראות קליפים של בחורות כמעט-לא לבושות. זה כנראה היה כדי לרכך את הקהל לקראת ה”חוקרת מגדר” (קרי: דוקטורנטית זועמת) שדיברה אחריו.

לכבוד יום האישה הבינ”ל, גורביץ כתב דבר-מה יפה על ליברליות והשפלת נשים. איפשהו שם הוא שם לינק ל”טור דעה”.

בסוף השבוע, פרסמה “נעמי בן עמי” – אם היא אכן קיימת; השם הזה מופיע בגוגל כשמה של מנהלת “נתיב”, ובעליל לא מדובר באותה אשה, אם אכן באשה מדובר – מאמר בוויינט, שבו ניסתה להגן על “קווי המהדרין”. מדובר בדמות מפוקפקת, שמתיימרת לדבר בשם עמותה או אגודה שאין לה כל זכר – “שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת” – וב”חדרי חרדים” נטען שמדובר בהמצאה של חסידות גור, הפסיכית שבין החסידויות בכל הקשור למעמד נשים.

(לינקים מן המקור)

אז קראתי את המאמר. אולי כי הייתי חייבת לראות, או אולי כי לא האמנתי שזה יהיה כל כך גרוע. זה כן, אגב. וגם הטוקבקים, אם למישהו היה ספק.

אפילו בלי לנסות לעמוד על משמעותם של קטעים תמוהים כמו “בנוסף לכך, במידה ואכן תיווצר סיטואציה שיקשה לחרדים לנסוע בתחבורה, הציבור החרדי יחפש לעצמו אלטרנטיבה. תיווצר תופעת ‘רוזה פארקס’ במהדורה חרדית, ומצב התחבורה בישראל יחזור כ-15 שנה אחורנית.” (ברצינות, רגע. מה הקשר בין חיפוש אלטרנטיבה לרוזה פארקס, ואיך תתנהג לה רוזה פארקס חרדית? תתעקש לשבת במאחורה של האוטובוס? ומה היה מצב התחבורה הציבורית לפני 15 שנים, חוץ מאשר יותר זול?) יש משהו בטקסט הזה שהטריד אותי מאוד.

אני רוצה דווקא להיטפל (והתנצלותי הכנה לשונאי דרידה שעוד רגע ימרטו את שערות ראשם) לדבר קטן אחר, והוא השימוש הקצת מופרע של הכותב(ת) במרכאות. ספציפית, הטרידו אותי משפטים מסוג זה: “מה שמסכן אלפי מקומות עבודה של ‘חילונים’ העובדים בחברות התחבורה…” כי הרי, הם “חילונים”, אתם מבינים. עם נפנוף הידיים באוויר בתנועת מרכאות. זה רק בכאילו, זה לא חשוב. כל ה”חילונים” ו”חרדים” ו”דתיים” הזה, זה סתם. הרי כולכם יהודים, וזה לגמרי לא ברור לנו למה, בעצם, אתם לא עושים מה שהרבי אומר. (פעם, בנושא ההפגנות בירושלים, בהשתלשלות מייל שכללה בעל תשובה אחד, הוא הסביר לנו שמבחינת רוב החרדים העובדה שמסתובבים בעולם יהודים שלא שומרים שבת וכשרות, זה סוג של חלוקה באפס. תמיד אהבתי את התיאור הזה.)

עכשיו, אני נוטה לחשוב על עצמי בתור אדם סובלני, יחסית. (לא, באמת.) ואני מכבדת את אמונותיהם של אנשים, גם אלה שחילוניים קיצוניים יותר ממני וגם את אלה שפחות. ונכון שרוב האנשים לא יבחרו את מידת הדבקות שלהם במצוות היהדות בתור אחד ממרכיבי הזהות העיקריים שלהם, אבל זה לא אומר שזה לא קיים. ויותר מזה, זה יהיה די נאיבי לנסות להעלים מזה עין. חוץ מזה שאני חושבת שזה פוגעני לומר שכל רגע אפרוץ בתהליך תשובה כמעט-מיידי ואורח-חיי הנוכחי הוא מין העמדת פנים או דבר-מה נמוג… חוץ מזה, זה גם יהיה מוגזם לומר שאין מודעות מתמדת לזה ביחסים בין שני אנשים. בדיוק כמו שאני יודעת של. מערבבת בשר וחלב אבל לא אוכלת חזיר, אז אם אני מזמינה אותה לבשל איתי קרבונרה זה צריך להיות עם חזה אווז, בעוד שכשהולכים עם ש. לאנשהו, צריך מקום עם תעודה. בדיוק כמו שאחת החברות שהיו לי בתיכון הייתה תמיד נמצאת אצלי בבית, אבל בפסח הייתה מציעה לי לבוא אליה כדי שהיא תוכל להמשיך להעלים עין מזה שהבית שלי לא כשר. זה עוד אחד מהדברים האלה שחייבים להיות שם כדי להיות מסוגלים לנהל את האינטראקציה, כמו לדעת שמישהו נפגע משפה בוטה, או שמישהו לא שומע כל כך טוב אז צריך לדבר בקול רם.

המרכאות הללו שוללות את האפשרות לדו קיום. הן מציבות עובדה: הכול העמדות פנים, יש רק דרך אחת אמיתית. רוצים לנחש איזו דרך היא הנכונה, ילדים וילדות? את הפתרון יש לשלוח למערכת, ובין העונים נכונה תוגרל הזכות להיסקל כאפיקורוס להכעיס.

ובנימת סיום, אציין שהחילונים שם במאמר הם “חילונים”. הרפורמיות הן באמת רפורמיות. שלא נשכח רגע מי השטן שצריך להדיר מעמנו.

הדעות החזקות שלי על הוא-הא המשתמטים כנראה היו המניע העיקרי שלי לפתוח את הבלוג הזה מלכתחילה. אז דמיינו לכם את הפתעתי שהפרסומות עשו קאמבק על אוטובוסים של דן, ממש בשבועות האחרונים. משהו בסגנון, “משתמט, אל תתפוס עלינו טרמפ,” ובקטן-קטן למטה, כוכבית “משתמט: מי שחל עליו חוק הגיוס ולא התגייס.” זו, כמובן, לא ההגדרה לפי חוק של השתמטות. אבל מי סופר.

אני לא זוכרת אם הכוכבית הקטנה הזו הייתה שם במקור או לא, אבל היא זו שגרמה לי לחשוב, בעצם: למה שהקמפיין הזה יחזור, אחרי שצמרת המשעבדים בצה”ל הודיעו שהייתה הצלחה לקמפיין הקודם, ואחוזי הגיוס בקרב המגזר החילוני עלו? אה-הה, חשבתי לעצמי, זאת בעצם הנקודה: “מי שחל עליו חוק הגיוס.” הקמפיין הנ”ל, שאולי ואולי לא משולם על ידי הצבא, ואולי ואולי לא משרת באופן ישיר אינטרסים של הצבא, באופן מופגן עד כמה שיכולה להיות כוכבית אחת קטנה כזו, מספיק גדולה בשביל לקרוא כשאתה עומד על המדרכה והאוטובוס עומד ברמזור, מכוון את עצמו רק למגזר החילוני. לא היה שום ספק שזה עניינו גם בסבב שעבר, עם פרסומות הטלויזיה האידיוטיות של האנשים שיושבים בהודו ומדברים על השירות הצבאי שלהם, וההוא שיושב נבוך בצד, או מה שהעוגמה הזו לא הייתה.

עכשיו, אם הקמפיין היה פונה להשתמטות כלשונה, עכשיו היה כמעט הגיוני, אוטוטו יש מחזור גיוס קרבי גדול. צריך להחדיר בילדודס את האומץ באמת ללכת ביום גיוסם ולא לברוח. שכן, זו השתמטות. אבל לא, הקמפיין הזה מכוון את עצמו כלפי תלמידי י”א-י”ב שנוסעים באוטובוס הזה לבי”ס וההורים שלהם שעומדים לידו בפקק. הוא מכוון את עצמו לאלה שיוציאו פטור מסיבות השמורות במערכת, מוצדקות או לא. וכמובן להורים שלהם, שצריכים להסביר להם כמה הם מאוכזבים מהעניין. אז למה עכשיו? צו ראשון הוא לפי יום הולדת. יש יותר ימי הולדת בחודש-חודשיים הקרובים?

או שאולי היד הנעלמה שנותנת הון כסף כדי שהקמפיין הזה יעלה, החזירה את האצבע המאשימה כלפי החילונים כי עכשיו זה זמן נוח פוליטית לעשות את זה? הרי, בעקבות פרשת הר הברכה בדיוק נחשפנו כולנו לאיזה ביזיון גדול הוא ה”הסדר”: שנה וארבעה חודשים של צבא בתמורה לזכות להסתובב ולהכריז בראש חוצות שלא רק שעשו צבא, הם היו אולטרא-קרביים ביחידות המובחרות. ופתאום עתודאים שעשו שש שנים צבא תמורת שלוש שנים לימודים מתחילים לתהות למה הם לא עשו שנה וארבע, וקרביים שטחנו את התחת תוהים למה הם לא עשו שנה וארבע ואז הלכו לאוניברסיטה, במיוחד כשהרבנים טרחו כל כך להשוות את חופש הביטוי שלהם לחופש אקדמי. ואולי עכשיו, כשהציבור כל כך זועם על אותם דתיים בהסדר, כדי להסיט את תשומת הלב, צריך לצעוק, “תראו! תראו! חילונים משתמטים!” ולקוות שהעם מספיק טיפש כדי שכשהדם עולה להם לראש הם ישכחו מכל השאר.

אולי.

הגילוי הנאות השייך לפוסט הזה הוא כי הפילה בילתה ארבע שנים משמעותיות מחייה, החובקות יסודי, חטיבה ותיכון, במערכת החינוך האמריקאית. התרבות האמריקאית טבועה בה היטב. ולרוב היא אפילו לא מתביישת בזה.

ארוחה חברתית-משהו שהייתי בה לאחרונה התלקחה לוויכוח סוער על “כמה האמריקאים האלה צבועים וטפשים”. הביטוי הנ”ל, באינספור ווריאציות ומלווה בדוגמאות מבערך חצי שנה של נסיון, הגיע משני אנשים שחזרו לפני חודשים מספר מחצי שנה של מכירות בקניונים בארה”ב. אני מודה בקיומה של “הצביעות” האמריקאית, זו של אפס-למאה של הטון הנחמד והחיוך. אני כבר לא טובה בלתחזק אותו, את הטון המחוייך, ושיחות ארוכות כאלה מעייפות אותי היום. אבל אני חייבת לומר שאני מעדיפה אותה פי אלף מהצביעות הישראלית, זאת שבה כועסים על כולם כי הם נורא לא בסדר, כי אם הם יהיו לא בסדר, לך לא יהיה את מי לדפוק.

אבל דווקא אותם אלה שנהנים לנסוע לתרבות שומרת החוק וההולכת בתלם, כי קל כל כך לעשות בה כרצונך, לא יגנו עליה. הם יזלזלו בה. אותם אנשים שמספרים איך עמדו ושיקרו “כמו שהם לא שיקרו בחיים” לשירותי ההגירה האמריקאיים שניסו לתפוס אותם בקטנות (החארות האלה) כי היה ברור להם שאלה באו לפה לעבוד, כאשר תשאל אותם למה, בעצם, החברות האלה של העגלות בקניונים מביאות ישראלים, לפעמים עם ניירות ולפעמים בלי, כדי לעבוד, השאלה נראית להם לחלוטין לא רלוונטית, ולפעמים גם לא לעניין. ישראלים רוצים לעבוד עם ישראלים, הרי. בדיוק כמו שישראלים רוצים לטייל עם ישראלים. אז הם יביאו ישראלים כדי לעבוד איתם. או שהרי ישראלים זה דבר אקזוטי, אז הם מושכים יותר בתור הנציגות הפרונטלית של דברים כמו מוצרי ים המלח או תמונות של ציירים ישראלים.

זה לא עולה בדעתם, או יותר נכון, הם לא נותנים לזה לעלות בדעתם, שהסיבה שמביאים אותם בכמויות מסחריות, תוך סיכון של כלא וגירוש, זה כי במאכריות פשוטה, התרבות האמריקאית מפסידה לתרבות הישראלית לפני שהישראלי בכלל התחמם. שתפקידם, בעגלה הזו בקניון, היא להכניע את האמריקאי בכוח הזרוע, במלחמת מוחות. לרמות.

לפני שנים מספר, ישב לידי בטיסה מניוארק לתל אביב בחור, איני זוכרת את שמו, שבדיוק סיים שלושה חודשים של עבודה חוקית בעגלות (מסתבר שיש כזאת. מסתבר שיש גם עבודה שמספרים לישראלים שבאים לעבוד בה שהיא חוקית, ואחרי כמה שנים כשהם מנסים שוב להוציא ויזה לארה”ב מסתבר להם שהם מנועים מלהיכנס כי שירותי ההגירה יודעים שהם עבדו בלי אישור - כי בניגוד לאנשים שבאים באופן לא חוקי, הם חשבו שהם בסדר ולא היו דיסקרטיים.) והוא סיפר לי במשך הזמן עד ההמראה - אני ישנה כמו אבן בטיסות כדרך קבע - על העבודה שלו שם. הוא עשה רושם של בחור עם אינטיליגנציה בלתי-רגילה, בעיקר בגלל היכולת שלו להסתכל בצורה יחסית אובייקטיבית על כל העניין. זה מעניין, הוא אמר, בכמה שבועות הראשונים. מעניין המשחק מוחות שמלמדים אותך להשתמש בו כדי למכור. איך אתה מסובב את האמריקאים. מה הרגעים החלשים שלהם, כשהם נפתחים לגבי עצמם, או כשאתה נפתח לגבי עצמך, או כשהכסף שלהם או הכרטיס שלהם כבר אצלך ביד, הרגעים שהופכים מכירה של חמישה דולר למכירה של חמישים דולר. דברים שכשאתה מתאר אותם ככה, בשפה פשוטה, מרגישים על-סף הפלילי.

הוא סיפר לי גם על שטיפת המוח. כי כל יום העבודה אתה עם ישראלים, וגם אחרי יום העבודה, ודואגים שלא תפתח סימפתיה לאוייב. שתרגיש תמיד שמה שאתה עושה מוצדק, או במקרה הגרוע ביותר הוא כמו לדרוך על נמלה. לא נחמד אבל סתמי. הם טפשים וצבועים, וזה מצווה לנצל אותם. הרי אנחנו חיים בארץ קטנה מוקפת אוייבים ועברנו שואה. והם לא.

דבר ראשון שמלמדים אותם זה לדקלם שלאבד את האפשרות להיכנס לארה”ב, לשנה, לעשר שנים, או לכל החיים, זה בכלל לא הפסד, ואדם יחיה גם בלי לנסוע לשם אף פעם. וגם אם ימנעו ממך ויזות אחרות בגלל זה, זה בסדר. לכמעט שום מדינה שרוצים לטייל אליה לא צריך ויזה. בלי חשיבה קדימה, בלי מה-יקרה-אם של נסיעות עבודה, משפחה שתעבור לגור שם וצריך לבקר. דקלום של אז-מה. למה מי הם האמריקאים האלה בכלל שהם חושבים שכל העולם רוצה לבוא אליהם? ואם יהיה צריך יום אחד, זה רק עניין של קשרים. נמצא דרך מי להסתדר. יש אנשים שהסתדרו. כולם מכירים מישהו שמכיר מישהי שסידרו אצלה הכל אחרי מצב כזה, אחרי שהיא כבר הייתה מנועה מלהיכנס לארה”ב. שני החבר’ה שהתווכחתי איתם דיקלמו את כל זה להפליא, השלימו את המשפטים אחד של השני, ממש.

אחר כך, כמה צבועה בדיוק אותה תכונה שהם מנצלים באמריקאים: הנימוס שלא מאפשר להם לומר לך ללכת להזדיין כשאתה מתנפל על אחד משום מקום ומתחיל למרוח עליו דוגמיות של מוצרים לפני שיש לו את היכולת להסב את המבט ולהימלט. הם מסוגלים פשוט לשקר לך בפרצוף, אנשים מבוגרים ומכובדים, אמרה הבחורה. זה פשוט מחליא. היא סיפרה על אישה שהתחילה לגמגם בשלב שבו הם ניסו לסגור את המכירה, ובסוף נחתה על התירוץ הבוודאות-שקרי, “אין לי ארנק”. אולי הייתם אגרסיביים קצת איתה, שאלתי. “אני?! אני נראית לך אגרסיבית?!” אבל כמה דחוקה לפינה צריכה אישה להיות שהמוצא היחיד שלה, בלי לשבור פאסון של נימוס, הוא לשקר שאין לה ארנק? כמה חבילות כבר מועמסות לה על הידיים, כשהיא לא לחלוטין מבינה איך היא בעצם הגיעה לאינטראקציה עם האנשים האלה מלכתחילה?

ורק לשם הפינאלה, כמה ירודה התרבות שלהם: הילדות שלהם בהריון, אצלם בבתי ספר מכות וגם יש גלאי מתכות בכניסה לכל בית ספר, והם טפשים כמו נעל. אנחנו, ברור שאנחנו עליונים עליהם. בגלל זה מותר לנו לבוא אליהם, להפר את החוק שלהם, ולרמות אותם. סליחה, לבוא לשם ולהתפרנס מהם. רק חסר פה איזה משפט על צוויון האל, וזה היה קולוניאליזם-עגלות.

הוויכוח הזה, שהיה סוער למדי, כשכל טיעון של הצד הפרו-אמריקאי נפל על אזניים ערלות, המשיך אחר כך באוטו עם פילי, אחותי. לה היו טיעונים אחרים, על מנטליות חברתית, על בגרות נפשית, על יחס בין-אישי. אבל רוב הדברים הללו, אפילו היא הסכימה, זרים לה היום בגלל הסוויץ’ לאופן חשיבה ישראלי שהיינו שתינו חייבות לעשות בשביל להפסיק לחזור כל יום בוכות מבית הספר בגלל גסות הרוח הבלתי אפשרית של הישראלים. וכל השנים שעברו מאז, שנים רבות הרבה יותר מהשנים שבילינו בארה”ב, כבר שחקו את הנימוס והגינונים האמריקאים, אלה שהישראלי יקרא להם “צביעות” בבורות אין קץ. זה ללא ספק מפגש תרבויות כמעט בלתי אפשרי. ואת דעתה, הנובעת משנים כאן ושנים כאן, אני לחלוטין מכבדת. לא את הדעה של אלה שחוו חצי שנה של אמריקאיות בלגלוג מבחוץ. החצי שנה הראשונה היא זו שבה עדיין אמורים להנות מהנימוס והיחס המתחשב, אוטומטי ככל שיהיה לאדם המביע אותו.

אה, and just for the record: בבחירה בין האמריקאיות, על כל חטאיה כמו ההסתפקות במספיק-טוב במקום השאיפה למצויינות, בניכור שקיים בין אנשים (הידוע גם כ”לא לדחוף את האף לעניינים של אנשים אחרים אלא אם אתה מכיר אותם ממש טוב” וכ”זכות לפרטיות”), והפורמליות של כללי הנימוס הכוללת דברים כמו כתיבת פתקי תודה (דבר ששגיתי בהשמטתו לא פעם, מסתבר שזה חטא קרדינלי), לבין החברה הישראלית על כל חסרונותיה שאני טורחת לפרט פה מעת לעת, אני אקח את האפשרות שבה כשאני עומדת ברמזור ארוך ומחכה לפנות שמאלה, מספר המכוניות שמגיעות אחרי ופונות לפני הוא אפס. אני אתן לכם לנחש איזו אפשרות זו.

ואם זו מרובעות אמריקאית, אז יכול להיות שזה נכון. ואם יש לכם בעייה עם זה, אז לכו להזדיין.

זה לא פוסט פמיניסטי. לא במובן הרגיל של המילה. בכלל, יום יבוא ואני אכתוב פוסט בסגנון “פילה הלג שונאת את הפמיניזם האקדמי”. כי הפמיניזם האקדמי שונה מהמעשי בערך כמו שמתמטיקה שימושית שונה ממתמטיקה תיאורטית. אבל איכשהו, כשמדברים על פמיניזם, תמיד כל דבר שאומרים נכנס ישר לקופסה של פמיניזם אקדמי, זה שצריך לדבר בו על החתרנות של השפה, ואסור לומר למישהי שהיא נוהגת כמו אישה. אז זה לא פוסט פמיניסטי. הוא נוגע לעולם האמיתי, והוא בא מהניסיון שלי בעולם האמיתי.

יצא לי לאחרונה, יחסית, לראות שוב את מרי פופינס מהתחלה ועד הסוף, דבר שלא קרה כבר שנים. (הפוסט הזה מכיל ספויילרים לסרט, כולל הסוף. אם לא ראיתם, תתביישו לכם ולכו לראות. ברצינות, אנשים. מרי פופינס.) הסרט, מ-1964, עידן שבו הפמיניזם החדש מתעורר, מתענג על מלחמת המינים הקטנה בבית. מחד, השיר הראשון הוא Sister Suffragette של הגברת בנקס שצועדת למען זכויות נשים אבל רצה להחביא את הסרטים והפליירים כי בעלה עומד לחזור הביתה, ומאידך מיד אחריו The Life I Lead של מר בנקס, עם “It’s grand to be an Englishman in 1910/King Edward’s on the throne; It’s the age of men” שלו.

למרות זאת, הגדרת התפקידים בבית ברורה. מרת בנקס, למרות תביעותיה לזכות הצבעה, צריכה להישאר בבית עם הילדים, אפילו שיש להם אומנת. האומנת רק מגמישה עבורה את משמעות ה”בבית”. מר בנקס צריך ללכת לעבוד, והילדים הולכים לישון שתי דקות בדיוק אחרי שהוא נכנס הביתה (ר’ 6:03 ב-The Life I Lead). גם כי מגיע לו קצת שקט, וגם כי הוא האב. התפקיד שלו הוא ללכת להביא פרנסה. זה מה שהוא עושה עבור הילדים שלו. הוא לא צריך, כדברי כוכבת ריאליטי אחת, “לעשות בבית”.

היום ההפרדה הזו קיימת-לא-קיימת. מצד אחד, האישה כבר לא רק יושבת בבית ומטפלת בילדים. נורמטיבי לגמרי שהיא תלך לעבוד, ולא רק כי הכנסת בעלה כל כך נמוכה שהיא מחייבת תגבור, או כי היא לא-יוצלחת ואין לה בעל שיתמוך בה. אבל מצד שני, החברה (או הביולוגיה) עדיין מייצרת שטיפת מוח (או אינסטינקט, שוב, תלוי בתפיסתכם) מספיק חזקה שאחריות שלום הילדים היא לחלוטין על האם, שברגע שילדים נכנסים לתמונה, ואפילו לפני, אישה היא מכונה לייצור ילדים שבמקרה קיבלה קצת רעיונות פרוגרסיוויים והלכה לעבוד. וגבר? הוא צריך להיות אבא טוב, אבל אבא טוב זה בעיקר לפרנס, שזה לעבוד קשה, וגם כשאפשר אז לבוא פעמיים בשבוע מוקדם לרחוץ את הילדים. (מספרים לי שזה המצב בספר של מרי פופינס. מר בנקס הוא אבא אוהב וטוב, פשוט נעדר מהבית למשך כמעט כל הספר. כי הוא עובד נורא קשה. כי זה תפקידו.)

הבעיה מתחילה כשאישה מנסה ליישב את הסתירה הבולטת מאד בהגדרת התפקיד שלה. הרי החברה אומרת לה שאם יש לה ילדים היא אימא. זה תפקידה. (ולראייה, תסתכלו פעם על מגזין להורים או אפילו על קטגוריית ההורים באתרי החדשות. הם אפילו לא מנסים להעמיד פנים שזה אחרת וכותבים את כל הכתבות במין נקבה. מדי פעם יש כתבת “אז החלטת להיות אבא טוב…” ) וכאימא היא צריכה להיות עם הילדים כל היום ולדאוג לעבודות הבית. יש גן? יופי! (מה זאת אומרת שמתם אותו בגן בגיל כזה צעיר?!) יש לכם הון תועפות לשים על מטפלת? בכלל טוב! (לא הייתי רוצה שאישה זרה תהיה כל היום עם הילדים שלי… ) אבל ברגע שהסידור נגמר, ואפילו עשר דקות מראש, צריכה האם המסורה להתייצב לאסוף את ילדיה, כדי שאת שאר היום תוכל לבלות בגידולם בעצמה. וכן, היא תעשה את זה כי היא רוצה לבלות זמן עם הילדים שלה. אבל תבדקו מתישהו איך נראה היחס למישהי שיש לה סדר עדיפויות אחר.

מצד שני, מקום העבודה אומר לה שהיא עובדת. ואם היא עובדת, שתתנהג בהתאם. וזה אומר לתת שעות או להיקנס על כך. וגם אם היא תבוא נורא מוקדם – ומי שבא מוקדם מאד לעבודה מכיר את מועדון האמהות העובדות שבאות בשש וחצי כדי לצאת בשלוש וחצי – זה לא משנה, כי מה שרואים זה שהיא הולכת מוקדם, וכשזה שעובד איתה שבא מאוחר והולך מאוחר מחפש אותה, היא לא שם. זה אומר פחות גמישות בכל דבר אחר, כי הרי כבר התגמשנו איתך בגלל הילד. והרי הניסיון האינסופי לאזן, זה שמתחיל להצליח רק כשהילדים כבר גדולים, פוגע. הוא פוגע בחיי המשפחה בניסיון להציל את העבודה, והוא פוגע בעבודה נון-סטופ. במשכורת, ביחס, באפשרויות הקידום, במציאת עבודה חדשה. כי עבור מקום עבודה, “אימא” הוא אות קלון. וכשהילדים יהיו גדולים מספיק שהאיזון יראה קרוב מתמיד, יתווסף אליו התיוג “מבוגרת”. אם הקריירה לא הצליחה עד אז, היא גם לא תצליח.

ולמולה עומד הגבר עם ילדים. אותו אף אחד לא שואל שאלות. וכשהוא יוצא הביתה בארבע, גם אם זה כל יום, כולם עושים “אווווו”, ומדברים על איזה אבא טוב הוא, ואיך הוא משקיע במשפחה שלו ולא רק בקריירה. ואם הוא יבקש לעבוד יום בשבוע מהבית כי הילד, אז בוודאי שיגידו כן. כי הוא משקיע במשפחה שלו וזה חיובי. אם אישה הייתה מבקשת, ברור שלא. כי היא לא תעבוד, היא תתעסק עם הילד. וגבר, כמה שהוא לא “ישקיע במשפחה שלו” וילך אליהם מוקדם ויבלה איתם בבית, זה עדיין לא הרבה כמו אישה עם ילדים. חשבון פשוט. לא ברור בשום צורה, ולפעמים גם לא נכון, אבל פשוט.

נכון, אני לא בעד המצב המקורי שבו אבא הוא מעין מושג אבסטרקטי בלתי-נראה כזה. שמעתי יותר מדי סיפורים על הרגשי שילדים קטנים עושים לאבא שלהם, חלקם עוד מהתקופה שבה אבא היה מין אבסטרקט שכזה – אף אחד לא הסביר את זה לילדים שלו. לשאול אם “אבא יחזור לפני החושך הגדול?” לצייר בגן את כל המשפחה חוץ מאבא, כי אבא בעבודה. לספר על הגזר הגמדי בצלחת ארוחת ערב שהוא עצוב כי אבא שלו, הגזר הגדול, עוד לא בא הביתה. לפרוץ בבכי מר באמצע “נומי נומי ילדתי” ברגע שמגיעים ל”אבא הלך לעבודה”, ולא להסכים לישון שעות אחר כך. (חידון: נחשו איזה מהסיפורים הנ”ל הם עלי ועל אבא פיל.) וכשהוא מספר את הסיפור הזה בעבודה, כולם עושים פרצוף מרחם, בייחוד אם הוא מספר את זה בדרכו החוצה בזמן שסביבו כולם בשיא הלחץ. אבל אם מוכנים להתגמש בשביל אבא של ילד, למה לא גם בשביל אמא שלו? למה כשהיא מספרת שהילדה אמרה שהיא אוהבת את המטפלת יותר מאותה, רק יגידו לה שטבעי שזה ככה כשהיא הולכת לעבוד?

למה? כי ההתגמשות הזו עם האבא מחביאה את הגישה שבלב העניין: האמונה שגבר לא יקריב את הקריירה שלו בשביל ילדים, וגם אם “מתגמשים” בשבילו עכשיו, זה רק זמני ועוד מעט נשאב אותו חזרה ובתוספת כל רגשי האשם על העבודה שהוא הפסיד כשהוא הלך הביתה להיות עם הילדים. שהרי ברור לכולם איפה עומדות העדיפויות שלו. ולעזאזל עם העובדה שכל זה כנראה נכון גם לגבי אמא שלהם. היא, הרי, פסולה מלכתחילה. כי היא אמא.

נחזור למרי פופינס, רק לרגע, רק בגלל שהוא אולי הגורם לזה שאני כותבת את כל זה. בפעם הראשונה מאז גיל יחסית צעיר ראיתי את הסרט עד הסוף, וגם הקשבתי לשיחות בין האנשים המפריחים עפיפונים. תזכורת קצרה: השותפים בבנק מפטרים את מר בנקס בגלל ההתנהגות של ילדיו, והוא מגלה אז, כמו הרבה מפוטרים, את ערכה של המשפחה. הוא הולך הביתה, מתקן את העפיפון ויוצא עם הילדים ועם אשתו, תיקון פואטי, לכאורה, להתעלמות שהם סובלים ממנו במשך כל הסרט. מראים לנו עד כמה מר בנקס הבין את חשיבות המשפחה שלו.

וכאן מגיע הקטע שלא זכרתי את קיומו, וזעזע אותי לא מעט. בעודם עומדים ומעיפים עפיפון לצלילי שיר (Let’s Go Fly a Kite, באופן לא מפתיע) מספר הבן של מנהל הבנק למר בנקס שאביו מת בלילה, אבל מת מאושר, והשאיר הוראה למנות את בנקס לשותף בבנק. המנהל שם לו פרח חדש בדש המעיל, וכולם מאושרים. אני התחלחלתי. דווקא הסרט הזה, שמסריו על משפחה ואהבה, והוא כל כך מושלם בכך שאפילו הימין הקיצוני הפנאטי מכופף את כל הסטנדרטים שלו כדי לקרוא לו הסרט המושלם, זוכה לסיום נוראי במסווה. מר בנקס שבדיוק לפני חצי שעה גילה את החשיבות שבקרבה למשפחה שלו, והמשפחה שלו גילתה אותו, קיבל את קידום חייו, ועכשיו עושה רושם שיראו אותו אפילו פחות. ולאף אחד זה לא נראה משונה או בעל חשיבות כלשהי. התגמול שמגיע לו כ”סוף טוב” זה קידום. גם אם זה הורס את כל הטוב שבא לפני.

נכון, כמו שכבר אמרתי, זה סרט מ-’64. לדבר עליו בהקשר של ייצוג החברה של היום יהיה מטופש. אבל גם היום, זה לא שהמצב טוב בהרבה. קיימת מראית עין של רגישות, אולי אפילו כוונות טובות, כי ההגדרה הפורמלית של מה זה “אבא טוב” השתנתה. אבל בפועל, עדיין, אבא זה אבא, אמא זו אמא. אמא צריכה, בפועל, לעשות הכל ועדיין להצליח להביא משכורת שנייה הביתה. אבא הוא זה שצריך להשתדל לעזור, ומחיאות כפיים לו אם הוא עשה כביסה או ספונג’ה או קם אל הילד בלילה. יש, כמובן, את אלה שהחליטו להיות שותפים שווים, או יותר מזה, להיות stay at home dad. מתוך שיחות עם אנשים לאחרונה, השאלה היחידה לגבי מישהו שהחליט להיות stay at home dad שנשאלת יותר מאשר “מה לא בסדר איתו?” היא “מה לא בסדר עם אשתו?” ואני לא מדברת על החברה האמריקאית\אירופאית שכבר נהייתה קצת יותר מקבלת לגבר שהולך ברחוב ודוחף עגלה. אני מדברת על ארץ הקודש. כאן אמא צריכה להיות אמא, או שהיא לא בסדר. ואמא לא טובה זה אות קלון מהגרועים, אולי שני רק למישהי שבחרה לא לתרום לרוב הדמוגרפי. (תחשבו לרגע מה היה קורה אם מרי פופינס היה מסתיים בזה שבאים ולוחשים לגברת בנקס באוזן שיש הפגנה ממש גדולה של זכויות נשים במורד הרחוב, והיא הייתה עוזבת את בעלה והילדים בפארק ורצה לקשור את עצמה עם שרשרת למשהו. אמא רעה, בלי למצמץ. מסכן בעלה.)

ובגלל שאמא צריכה להיות אמא, היא לא יכולה להיות עובדת. ומכאן הסטנדרט הכפול. והסטנדרט הכפול הזה הוא בדיוק מה שעוצר את אותו “שוויון” אקדמי שהפמיניסטיות כותבות עליו, ואת ההזדמנויות שנשים שאין להן קשר לפמיניזם רוצות. יש שיגידו שלהגיד “אוו, הוא משקיע במשפחה” עליו ו”היא משתמטת מחובותיה” עליה זה כבר לא אותו עולם כמו לא לשכור נשים בכלל, כי אחר כך הן יצאו לחופשת לידה. אבל אלה אותם אנשים שמרחמים על גבר כי הוא “הרוג מעייפות” אחרי שהוא היה אתמול ארבע שעות לבד עם הילדים, ושואלים אישה כשהיא חוזרת מחופשת לידה למה היא נראית כל כך עייפה, היא הרי הייתה עכשיו בחופשה, לא? וחושבים שזה נורא מצחיק.

זו תופעה שהיא במקרה הטוב תוצר של חברה שבויה על ידי הסטיגמה שהגבר ייתן יותר, כי גם כשיש לו ילדים, הוא מתנהג כאילו אין לו ילדים, גם אם היא כבר לא נכונה לגבי הרבה מהגברים. ובמקרה הרע, היא גברים שמחפים על גברים אחרים שרוצים ללכת הביתה מוקדם לראות את הילדים שלהם, ובמקום שמצבם יורע קצת, ומצבם של האמהות העובדות ישתפר קצת - עוד צעד אחד לכיוון אותו איזון אידיאליסטי שכולם מדברים עליו - הם מגביהם את עצמם על גב אמהות שמנסות לעשות את מה שרק הולך ונהיה יותר ויותר בלתי אפשרי. אבל זה כבר נשמע כאילו “הפטריארכיה” היא אוסף גברים בחדר אפלולי ומלא עשן סיגריות, ואני שונאת את כל התיאוריות הפמיניסטיות האלו שנשמעות כמו תיאוריות קונספירציה. אז נלך על סטיגמה, טוב?

אההם. וזה לא מצחיק. רק שלא יהיו אי הבנות אחר כך.

אומג, לאונרד כהן אמר משפט בעברית!!! הוא שולתתתתת!!! זו חוויה של פעם בחיים!!! יש תרגום לשירים בעברית!!! הוא אמר אני היהודי הקטן שכתב את התנ”ך!!!! מה זה השיר הזה? טוב, כמה זמן אפשר? תהיה הפסקה? כי צריך לעשן את הסמים שהבאנו מתישהו. שנייה, אני צריכה לעשות טלפון. מה זה, אי אפשר לשמוע! הרעש מפריע לי! דבר יותר חזק! מה? אתה צריך לראות איזה יופי פה! חוויה של פעם בחיים! מה? מה? אה!!! הוא אמר תל אביב בשיר!!! לאונרד כהן שולתתתתת!!!!

נניח שהפילה בחו”ל שקר כלשהו. ונניח שהיה טיול והוא היה בינוני במיוחד, ואז הגיע זמן הטיסה חזרה. ואז כל הישראלים והקצת סינים נכנסים לאקווריום הלא מוגן-ירי של הטיסה לארץ, ומחכים. רבע שעה לפני ההמראה נזכרים שכדאי להכניס אנשים למטוס לפני שהוא ממריא, אז מתחילים להזרים אנשים פנימה, עם דוחס כזה, כמו ברכבות בטוקיו. כולם יושבים, כל התינוקות בוכים, וכל הישראלים מתעצבנים.

אחרי חצי שעה בערך, הפילה, שיושבת ליד החלון, מתחילה לראות מזוודות זורמות החוצה. לא נורא, היא אומרת לעצמה. מישהו בטח לא הגיע לטיסה, וצריך להוריד את המזוודות שלו לפני שטסים. או משהו כזה. אבל אז יוצאות עוד ועוד מזוודות, יותר משל משפחה שלמה. ואז הקפטן, באנגלית הקלוקלת שאפשר לצפות רק מטיסות אירופאיות, מודיע שהמטוס שמן מדי. אז בגלל שהם רוצים להיות אירופאים ומנומסים ולהמריא עם כל הנוסעים וכל המזוודות שלהם, הם הולכים לפרוק קצת דואר וקצת קופסאות הובלה. אבל קודם, בשביל לעשות את זה, הם צריכים לפרוק את המזוודות.

והאנשים למטה מתחילים להרים מזוודות ולזרוק על העגלה. ממלאים אותה. אה, חושבת הפילה. בגלל זה ב-Fight Club קראו להם “הזורקים”. גם בחדשות לפני כמה שבועות עשו כתבה, הראו אותם מטיחים מזוודות אל בטן המטוס בכזו אלימות שפלא שהמזוודות עצמן נשארו שלמות. הם עוד הפנו בקשה למצלמה: קנו מזוודות עם ארבעה גלגלים, יותר קל לזרוק אותן. יופי, אז הם זורקים מזוודות. אחד עומד על העגלה, אחד למטה. זה שלמטה זורק מזוודה ללמעלה, וזה שלמעלה מסדר אותה.

עכשיו, כשאני אומרת “מסדר”… בהתחלה, “מסדר” היה זורק אותה לכיוון אחורי העגלה, או דוחף אותה כדי שתעמוד יחד עם שאר המזוודות. (ארזתם מזוודות בהנחה שהן ישכבו על הגב כל הדרך? טעות.) אבל אז, בעגלה השנייה, כשהוא כבר היה ודאי עייף ומיוזע למרות הקור האירופאי הנפלא, הוא הרים מזוודה, זרק אותה, ואז בעט בה פעם-פעמיים רק כדי שלא תנסה להתווכח. כנראה ששאר המזוודות למדו מהלקח של הראשונה ולא הראו כמות כזו של התנגדות. אולי איזו אחת, גם בה הוא בעט קצת.

מה? מה עשו לו, סך הכל ניסו להעביר קצת גבינות וקצת בגדים לכיוון המכס הישראלי, ואז לעבור במסלול הירוק. זה מצדיק ענישה ללא משפט? נו, באמת. אנשים רעים, הם, הזורקים האלו. אם נבדוק היטב, אני בטוחה שגם נגלה שהוא בעט רק במזוודות השחורות. ובכלל אלה הזורקים האירופאים המתורבתים! איך זה יהיה במדינה מתפתחת? או בישראל, רחמנא ליצלן?!

מסקנות? נסיעה הבאה רק תיקי יד. אחרת אל תתפלאו שהמזוודה שלכם מגיעה הביתה בוכה שהשפילו אותה במטוס.

אני יודעת, לא שמעתם ממני כבר מיליון שנה. לא נורא. טוב, קצת נורא. יש לי איזה חמש טיוטות חצי-כתובות, שלא בוער לי לסיים אותן. לא ברור לי למה. זה לא שאני לא זועפת על כל העולם ואחותו.

לפני יותר משנה, כתבתי פה משהו שהתייחסתי אליו כהערה חצי-צינית כשכתבתי אותו במקור. השבוע זכיתי לראות אותו מתגשם. שליין מראיין את נינט על צאת אלבומה החדש, זה שברוך הפיק לה. ראיון שאמור להסתיים, כמובן, בהופעת הבכורה של הסינגל מהאלבום בטלויזיה. כי, נו, נינט היא רוקרית עכשיו. יארג.

אז שליין שולח אותה לצד השני של הבמה, שם היא אמורה להופיע, באמירת “יאללה, הלהקה שלך מחכה לך.” אני תוהה אם היא שכרה לה הרכב, או שזה הלקה של שליין מנגנת לה ברקע. אבל כבר ברגעים הראשונים ראיתי מעבר לכתף שלה את בס הריקנבקר של מרק, והתעצבתי. מי שלא מכיר, בכלל לא היה יודע שזה רוקפור שעומדים מאחוריה, בחושך. ספוט על נינט, שהרי היא נינט.

אני יודעת שהמון פעמים אמרתי עליה דברים טובים. או לפחות שללתי דברים רעים שנאמרו עליה. כי בעיני היא לא פגעה באיש, וזה לא הגיע לה. עכשיו? עכשיו היא דורכת על האנשים המאד-מאד מוכשרים שהרימו אותה על הכתפיים. עכשיו אני כועסת.

לפני זמן מה ראיתי בפעם הראשונה את הפרסומת של ספק אינרנט זה או אחר במחוזותנו. אותו ספק עלום שם יצר את התמונה של תיקיות קבצים דמויות מצבות, עם קריין שמספר לכם שהמוני אנשים חשבו שלהם זה לא יקרה, ושהקובץ הבא יכול להיות שלכם. יופי, חשבתי לעצמי. מישהו מתחיל למכור גיבויים מרוחקים במה שכנראה יהפוך בסוף לרמה סבירה. זה שירות חשוב, בסופו של דבר, ומגיע הגודל, אחרי כמה ג’יגות, שאלא אם יש לך שרת משל עצמך, צריך להתחיל לשלם על מקום. בימינו כבר יש לנו עשרות אלפי תמונות, והן מגות כל אחת. ואסונות דאטה הם דבר שקורה. אז יכולת לגיבויים, אצל ספק האינטרנט שלך, אליו וממנו התעבורה שלך במיטבה? הכי טוב.

אז זהו, שלא. הרי, הפרסומת המשיכה, רגע אחר כך, לספר לנו שספק האינטרנט הזה מציע לכווווולם בדיקת וירוסים חינם על חשבונם, כי זה חשוב. כי הרי האינטרנט הוא מקום נורא ומסוכן! והרי סריקה שמנסה למכור לך דברים תגלה תמיד את מה שהם רוצים למכור לך הגנה מפניו. מה עוד ה-ActiveX שלהם עושה לך למחשב, אני לא רוצה לדעת, אבל זה לא יפתיע אותי אם זה מתקין סרגל כלים שלהם, משנה את עמוד הבית לדף המכירות שלהם, ופעם בשבוע מחייג אליהם מהסקייפ. ואחרי כל זה, אם כל זה לא היה נורא מספיק, הם ממישיכים ומבטיחים למכור לך אינטרנט בטוח, אם אחרי הבדיקה בחינם תחליט שבא לך.

נאמר הרבה ברחבי האינטרנט על ההבטחה למכור אינטרנט בטוח. גם כי זה אומר אינטרנט מצונזר, וגם כי זה אומר שהוא יחסום דברים שעלולים “להרוס לך את המחשב” לפי שיקול דעתם של החוסמים. כמו פיירפוקס ולינוקס. אבל קמפיין הפחדה של “תעבור אלינו לפני שהאינטרנט הרע ימחק לך את כל הקבצים שהשגת באינטרנט הרע” זה מעבר לצביעות המשתוללת הרגילה, וכבר בתחום ההפחדה שעד כה הייתה שמורה לתחומים אחרים בחיים. יום האינטרנט הלאומי, הידוע גם כיום ההפחדה כנגד האינטרנט, מראה לנו כל שנה עד כמה היו מתים שנרוץ ונקנה את הדרעק המצונזר הזה.

עצה שלי, במקום? תתקינו אנטי ווירוס חינמי. הם עובדים טוב באותה המידה.

ואם מישהו ירצה למכור לי גיבוי מרוחק, במקום ערמת שטויות במיץ, לזה אני דווקא אהיה מוכנה להקשיב.

בזמן האחרון יותר מדי אנשים, כולל אותי, מבואסים מהתחת. אז בתור פתרונצ’יק החלטתי לשתף מעין משחק שלמדתי לפני כמה ימים שבטוח יגרום לכם להרגיש יותר טוב כשכל מה שאתם רוצים זה אלה או כבל חנק כדי להיפטר מהאנשים שהורסים לכם את היום.

צריך לפתוח במי זאת בעצם מלאני קליין, ולמה היא קשורה. היא סוג של פסיכולוגית, ולפני כמה שבועות שמעתי עליה לראשונה מא’ שלומד פסיכולוגיה. התיאוריה שלה הולכת, פחות או יותר, ככה:

תינוק נולד. בשלב הזה, הציצי של אמא שלו הוא כל עולמו. הציצי מאכיל אותו, הציצי נותן לו הנאה (זה גם פלוס-מינוס השלב האוראלי של פרויד, גם ככה). נו, אתם יודעים, ציצי. מצד שני, לפעמים נמאס לו מהציצי, והוא מתעצבן, ואז הוא גם מעיף ממנו את הציצי והציצי חוזר ומעיף לו מכה בפרצוף. התינוק, שהוא פצפון, לא מבין שזה אותו ציצי, אז מבחינתו יש ציצי טוב וציצי רע. הוא אוהב את הציצי הטוב, ושונא את הציצי הרע.

באיזשהו שלב, התינוק גדל קצת, ואז הוא מתחיל להבין שהציצי הטוב והציצי הרע הם בעצם אותו ציצי. ואז הוא קצת נבהל, וגם כועס על עצמו על זה שהוא כעס על הציצי של אמא שלו, שהוא מקור כל הטוב שבעולם שלו. ואז הוא בוכה הרבה-הרבה.

אההמ. אני מסכימה איתכם שזה די דבילי, ושמעבר לערך בידורי אין בזה הרבה. אבל לפני כמה ימים, ל’ שסיימה ללמוד פסיכולוגיה הסבירה לי כמה דברים. קודם כל, לומדים את זה כי זה צחוקים. וכי יש לזה רלוונטיות היסטורית. חוץ מזה, יש לזה יישומים למבוגרים. יש אנשים שאנחנו רואים בהם רק צד אחד, ולא מצליחים להבין שבעצם יש להם שני צדדים, שהם אדם שלם.

ואז ל’ לימדה אותי את המשחק, שאני אלמד אתכם עכשיו: אפשר לסווג ככה אנשים. נניח שאתם כועסים נורא על משהו. אז עושים רשימה של כל האנשים הרלוונטיים ומתחילים לסווג. הבוס שלכם שמנהל בצעקות הוא הציצי הרע. המנהל מוצר שהורס לכם את החיים הוא הציצי הרע. תומכת טלפון של הספק אינטרנט היא הציצי הרע, אבל יש לה ציצי טוב, או לפחות היא נשמעת ככה. ביבי הוא הציצי הרע. הבוס מהקומיקס הזה, אגב, הוא הציצי הטוב, שמעוור אותך לצד הרע שלו.

נכון, זה נראה כמו משחק נורא דבילי. זה באמת משחק די דבילי. אבל בפעם הבאה שמישהו כזה מעצבן אותכם נורא, פשוט תגידו לעצמכם, הוא הציצי הרע… חיוך בטוח יצא מזה. אולי גם חוסר יכולת לקחת את הרוע של האדם ברצינות. ניסיתי, אצלי זה עובד. זה גם עודד כמה אנשים שאני מכירה בסיטואציות שונות. וחוצמזה, לפעמים כל מה שצריך זה שינוי גישה כדי לראות את הציצי השלם.

אני חייבת להודות שעם פחות מחמישה ימים עד סגירת הקלפיות, אין לי מושג למי אני אצביע. אני מתעבת כמעט כל מועמד ומועמד, ויש לי בעייה עם אלה שאני לא מתעבת. או שהם ליצנים מדי כדי להתייחס אליהם ברצינות. ומצד שני, אני לא מרשה לעצמי לא להצביע. כי לא להצביע זה קול לליברמן. לא, באמת.

אני, אפשר להגדיר זאת כך, מן הקולות המתנדנדים האלה. אז אני פונה אליכם, כל ארבעת הקוראים שלי: שכנעו אותי. אני מוכנה לשמוע. ז”א, חבל לבזבז מילים על נתניהו וימינה, כי לא נראה לי שזה יקרה אלא אם יהיה לי שבץ חמור יום לפני, אבל. נו, אם הטיעון שלכם נורא משכנע, נגיד למה לבני כן כשירה או ברק לא נאלח, או שהפוזה הפאשיסטית שג’ומס החליט לדפוק לפוסטרים לא אמורה להציב אותו קצת יותר מדי ימינה מאשר מר”צ אמורה לרצות להיות, אי פעם, אז ספרו לי.

אני שומעת.

(תודו שלא ראיתם את זה בא.) ועל שום מה?

כנראה שלמופז התפנה קצת כסף, מלא להקים את הרשות שתציל את נתב”ג, מלהעלות את מחיר הנסיעה באוטובוס למרות שמחירי הדלק ירדו, ומלא להלחם בתאונות הדרכים. אז מה הוא יעשה עם כל הכסף הזה? הרי ידוע שגוף שלא מבזבז את כל תקציבו כראוי יקבל פחות תקציב בשנה הבאה. בדרך כלל זה מתבטא בהזמנת נייר מדפסת ונייר טואלט לשנתיים בסוף נובמבר. אבל כנראה שגם במשרד התחבורה זה ידוע, ידוע ויטופל.

לפני שבוע, בערך, קיבלתי הביתה מעטפה ורודה של משרד הרישוי. עוד לא זמן טסט לאוטו, אבל עוד מעט אמור לפוג תוקף הרישיון שלי, ועוד לא הצטלמתי לרישיון עם התמונה המשונה ההיא. אז הנחתי את הדבר ההגיוני: בתוך המעטפה הורודה והמכוערת יש טופס לתשלום אגרה בסכום מגוחך כזה או אחר תמורת רישיון חדש, והזמנה לבוא ולהצטלם, וכל אלה נשלחו מבעוד מועד כדי שיהיה לי זמן לטפל בהם בניחותא. יפה מצידם. הנחתי, וזרקתי אותה הצידה לטפל בה כשיהיה לי זמן.

אתמול התפניתי מספיק כדי לפחות לפתוח את המעטפה ולסמן לעצמי בלוח השנה עד מתי יש לי להצטלם, ואיפה. התיישבתי ליד היומן שלי (זה שגוגל מתחזק בשבילי, עם תזכורות ב-SMS) ופתחתי את המעטפה. והפלא ופלא, מה אני מוצאת בפנים? לא טפסים ולא נעליים. אלא רישיון חדש דנדש. תקן אירופי והכל. אמצעי מניעת זיוף, כתוב עליו “License” ולא “Permit”. מה שנקרא, האנצ’ילדה השלמה.

רק מה? עם אותו התוקף. הרי לא שילמתי שום כופר תמורת הפריבילגיה של נהיגה במשך עוד חמש או עשר שנים. וגם לא הצטלמתי במצלמה שיכולה לבגר אותי ולהדביק לי שפם לרצון השוטרים בניידת. אז למה שיתעדכן תוקף הרישיון?

אני מודה שאני מסכימה. הרי יש שני קריטריונים לחידוש הרישיון, האגרה והתמונה, ולא עמדתי באף אחד מהם. אבל מי, לכל הרוחות, מי הוציא את הכסף כדי להדפיס, להדביק, לבייל ולשלוח לי רישיון עם פחות מחצי שנה של תוקף?!

והרי קשה לי להאמין שאני באג במערכת. או אם אני אכן באג במערכת, אני כנראה לא לבד. סביר להניח שכמה אלפים טובים של רישיונות יצאו להם בדואר לאנשים שיצטרכו להחליף אותם עוד שנייה ממש. אף אחד לא שם לב לזה בדרך? מישהו הדביק את הרישיון לדף שהוא בא מודבק אליו. מישהו הכניס את זה למעטפה. מישהו סימן שהרישיונות האלה שהמחשב הוציא אכן נכנסו לערמת הדואר. אבל אף אחד לא שם לב איזה בזבוז מטומטם זה?

כנראה ששם לב. ובכל זאת שלחו. בכמה זה הוריד את היתרה של משרד הרישוי? הנפקה של רישיון, בלי האגרות הסובבות אותו, עולה 19 ש”ח. אלף כאלה הם 19,000 שקל. אולי זה זוטות למשרד שצריך לגמור 10 מיליארד שקל בשנה. אז מעניין מה עוד הם עשו בשביל שהם יוכלו לדרוש עוד כסף ממשלם המיסים בשנה הבאה?

אני צריכה להכיר בזה שכנראה לא יהיה פוסט בחירות. קלוש הסיכוי שבחודשיים הקרובים משהו יצליח להוציא אותי מהאפאתיות המוחלטת לגבי פוליטיקה שהגעתי אליה. אפילו תכניות הפסאודו-סטירה, שהן לא מי יודע מה מצחיקות בפני עצמן, כבר לא מעלות בי ולו גיחוך. עד כדי כך אפאתית. לא נורא.

אבל אתמול ראיתי שוב את ואלס עם באשיר. בפעם השלישית. ודווקא הפעם, לא עם בן הזוג, לא עם המשפחה, אלא כמעט-לבד, יחד עם מ’ שישבה בערבוביית הלם-אלם במשך כל הסרט, הוא היכה בי במלוא כוחו. גם כשהחלפת הרילים של הסרט התפקששה באמצע, האפקט לא התפוגג. הוא היה קשה מכפי שהיה בפעמיים הקודמות, אולי בגלל האווירה, ואולי בגלל שכבר הספקתי להתלהב מהאנימציה ומהמוסיקה, להכיר את הקטעים הקצת-מבהילים, ככה שלא חיכיתי בעצבים למשהו שיבוא, לצחוק ממה שאמור להצחיק. כל מה שנשאר זו הזוועה. טהורה וקשה, במסווה של רק-ציורים. קשה להאמין שדוד, שמאייר ספרי ילדים, גם מצייר דברים כאלה.

במקרה, בגלל שהפעם זו היתה הקרנה מיוחדת וכנראה שזה היה העותק הפנוי, הסרט היה עם כתוביות באנגלית. אז מעבר לאיות הפונטי של כל מני שמות, והעובדה שיוני גודמן רשום גם בתור Porn Artist בקרדיטים בסוף (ועל כך סחטיין), גם שמתי לב לכתוביות תוך כדי הסרט. זה משונה לחשוב מה רואה מי שרואה את הסרט בחו”ל. ההקבלה הצורמת הזאת בין המראות והקולות, לבין המלל שמופיע למטה. גיבוב של סלנג ישראלי ודיבור צה”לי הופך פתאום למשפט קצר, פשוט, עם הסברים של המובן-מאליו שהוא בעצם לא מובן מאליו למי שלא חי פה. ופתאום, בגלל שאני לא יכולה שלא לקרוא תרגום כשהוא שם, שמתי לב כמה פעמים המילה massacre מופיעה. זה לא מפתיע, בהתחשב בנושא של הסרט, אבל בכל זאת. באוזן זה בקושי נקלט. אולי כי זורקים את המילה הזאת על ימין ועל שמאל בימינו. באנגלית היא עדיין זרה מספיק כדי להיקלט. זה כמעט מוזר לראות אותה בהקשר של, נו, טבח של ממש.

עד עכשיו, הסרט מצליח בחו”ל בכל מקום שהוא מציג. שמעתי שבקאן הוא קיבל standing ovation בסוף ההקרנה. (וזה קהל קשה, שם. קורה שהם צועקים בוז לסרט באמצע.) אפשר להבין למה. זאת אומרת, השילוב ההזוי של מלחמה ואנימציה ממש יפה, ומולו ההימלטות המוצלחת מהז’אנר המאוס של סרט בוא-שב-ילדי-ואספר-לך-כמה-מלחמה-זה-רע-ולמה. ואם זה מדד, אז שישה פרסי אופיר. ואולי עוד מעט גלובוס זהב. זה כבר באמת מדד. סביר להניח שהמלחמה תדפוק את סיכויי האוסקר, אבל בכל זאת. זה הרי כי כל האקדמיה אנטישמים פרו-פלסטינים. (אבל אם שנתיים ברצף נגיע לאוסקר בזכות לבנון, מישהו עוד עשוי לחשוב שזה רעיון טוב להיכנס לשם פעם שלישית. אתם יודעים, כדי שיהיה חומר.)

אני יודעת שאני לא נוטה להביא כאן המלצות. למעשה, הייתה בערך אחת עד עכשיו. בערך. אבל אני חייבת. אם לא ראיתם, תראו. אם אתם מפחדים מקצת אשמה שמאלנית, אז אתם כנראה בבלוג הלא נכון גם ככה. Suck it up ולכו לראות.

כרגע, שלא כמו אינספור אחרים, אני לא צופה בגמר הגדול של האח הגדול. מצד שני, אני גם לא הולכת לעצרת למען התרבות למרות שהיא שעה קלה ממקום המצאי כרגע. י’, שמזרימה לי דיווחים שוטפים משם, טוענת שיש המון אנשים, אבל התוכן די צולע. מה שנשאר מהתרבות זה כבר לא משהו.

איך מגדירים תרבות, בעצם? הרי, גם האח הגדול הוא תרבות. אולי לא תרבות גבוהה. אבל לך תגדיר תרבות גבוהה. מה, בעצם, עושה את האח הגדול נחות מ-, נאמר, הצגה של כנר על הגג? לא, אני שואלת באמת.

הרי, בטעם האסתטי שלי, גם ההפקה הכי צולעת של תיכון של כנר על הגג לוקחת. אבל מישהו שלא סובל מחזות זמר, מי אני שאכתיב לו שלשמוע אנשים פורצים בשיר באמצע המשפט סתם ככה זה יותר או פחות מלראות את שפרה ולאון מדברים על כלום? ובכלל, אני, שאין לי חיבה יתרה לסיינפלד (כן, כן. באמת. תסקלו אותי או משהו.) האם יש לי דרך להשוות בין ג’רי וג’ורג’ מדברים על כלום לבין שפרה ולאון מדברים על כלום?

הרי כבר ציינתי פה בעבר שהסלידה שלי מתכניות ריאליטי היא לא מוחלטת. אז למה זאת ולא זאת? למה אני יכולה לקרוא ל-So You Think You Can Dance תרבות ולאח הגדול לא? הערך האסתטי שלי, האישי, אומר שגברים בטייטס מקפצים בצורות שנראות כואבות זה יפה, כנראה יותר יפה מהרבה דברים אחרים. אני מכירה אנשים “עם טעם טוב” שלא מסכימים. הערך האסתטי שלי גם אומר שאומנות מודרנית זה די דרעק, אז אני כנראה אמקם דוקומנטרי על אומנות מודרנית בצד של האח הגדול של הסקלה.

אבל איכשהו, בלי לחשוב על זה בכלל, הצלחנו לפתח איזושהי דעת-הכלל בנושא. סדרות ריאליטי זה רע. בעיקר אלה שכולם רואים. בעיקר-בעיקר אלה שמפיקים בארץ וכולם רואים, אבל רק כי הבן של השכנה של סבתא משתתף. תיאטרון ומחול זה משעמם, אבל זה תרבות גבוהה. אנחנו כנראה פשוט לא מתורבתים מספיק. קונצרטים, וואי-וואי. קונצרטים זה שיא התרבות. עזבו שהיינו נרדמים בזה כמו כלום. הופעות של נינט, מצד שני, זה לא תרבותי מספיק שזה מקלקל את כל מה שזה נוגע בו. גם אם היא במקרה שרה יפה שירים של מישהו שנחשב לנורא מוצלח.

אני לא יודעת מה תרבותי ומה לא. אני יודעת מה אני מעדיפה לראות ומה לא. נכון, יש רגעים של רגשי אשם כי אני רואה קצת משהו שאני אוהבת אבל מגדירה כלא איכותי. למה אני צריכה את ההגדרה הזאת? אם אני אוהבת, אז אני אוהבת. ואם בא לי מדי פעם לתת למוח לנוח עם איזו סדרת טינאייג’רים אמריקאית, אז מה? ואם לי.ג. מתחשק לקרוא רומנים למשרתות כי היא עייפה מדי לכל דבר אחר אבל היא עדיין רוצה לקרוא משהו, למה זה משהו שהיא צריכה להתבייש בו? ולמה מישהו שקורא מדע בדיוני הכי-סופר-דופר-איכותי צריך תמיד להתנצל על זה כל הזמן? (עזבו. נקודה כואבת בפני עצמה. נושא לפעם אחרת.)

נורא קל לנו להכניס את עצמנו לקטלוגים של החברה. אם אני רוצה להיות אדם תרבותי, אז אני אראה תיאטרון, גם אם הוא גרוע, כי זה תרבותי. ואני אקרא יצירות מופת, גם אם הן נוראיות, כי זה תרבותי. ואני אראה ערוץ שמונה, גם אם הם לא הביאו שום דבר איכותי כבר איזה חצי שנה רצוף, כי בתור בנאדם תרבותי זו האופציה השפוייה היחידה שנשארה לי בטלויזיה. הייתי בסרט הזה, פעם. הלכתי להצגות גרועות, וקראתי את מלחמה ושלום, וראיתי רק ערוץ שמונה וערוץ ההיסטוריה. לפחות באותה תקופה, ערוץ ההיסטוריה רק התחיל והיה בו דרעק מעניין במשך איזה שלושה-ארבעה חודשים. ומה יצא ממני? בנאדם מתורבת יותר מאשר זו שיושבת לידי בתור לקופת חולים וקוראת רם אורן ואני לא יודעת עליה שיש לה תואר שני בפילוסופיה?

לכו תגדירו, באמת.

י’ (המקורית) עדכנה, ההפגנה התפזרה כבר, קצת לפני עשר. המארגנים בטח רצו להספיק הביתה לתוצאות.

רגע לפני שאני חוזרת לשנת החורף שלי, רק להגיח עם פוסט על שלטי חוצות לקראת הבחירות בשלב זה או אחר (או שלא) או עם כמה מילים על כמה שהפוסט הזה של דורה גרם לי לחשוב - ועל מה, אני רוצה להגיד רק דבר אחד:

נכון שהפרומו של כלבוטק נשמע כמו “אם נספר לכם מה זה, אז לא תשמעו, אז במקום ננפנף ידיים ונשמיע מוזיקה דרמטית”?

צריך לבדוק את הרייטינג של זה אחר כך. אולי זה אומר שאפשר להתחיל לפרסם ככה באופן כללי.

נ.ב. אחרי שנים של אמירת “בע!” אני מרגישה פתאום כל כך מוצדקת. מסתבר שמנדלי מוכר ספרים כתב על ה”בע!” היהודי בערך חצי עמוד של הסבר והצדקה. ואפילו לא ידעתי!

אני לא יודעת מה אני אעשה עכשיו חודשיים וחצי בלי בחירות להתעסק בהן. בלי לקום בימי רביעי בשבע בבוקר ולפתוח חדשות כדי לראות תוצאות. נו, מילא. אני גם ככה 1 מ-3 בתוצאות, מה שרק מוכיח לי שהדעה שלי היא לא רק לא-פופולארית, גם בזים לה בשני קצוות תבל.

אבל אני רוצה לקחת כמעט שלושה שבועות אחורה, עכשיו, לרגע לפני הבחירות בארה”ב. במהדורת חדשות של ערוץ MSNBC, מערוצי החדשות האחרונים שעוד אפשר לראות בלי לרצות לחבוט בטלויזיה, שני מגישים באים בימים ישבו ודנו באפשרות היבחרו של נשיא שחור. הם ציינו שכנראה יש ירידה כלשהי בגזענות בדור החדש. לא שהיא נעלמה לגמרי, חלילה, אבל כנראה שבשביל הדור הצעיר צבע הוא לא כזה ביג דיל. אני חושבת אחורה לימי נעורי בארה”ב, ובאמת שגזע לא היה שם כזה ביג דיל. אמנם לא היו כל כך הרבה שחורים באיזור, אבל היו סינים, יפנים, הודים, ישראלים, קוריאנים, כל סוגי ההיספניים… וכולם הסתדרו, פחות או יותר. זה לא עניין אף אחד מאיפה אתה, ברגע שהם הצליחו לבטא את השם שלך ואתה את שלהם הכל היה בסדר.

ואנחנו, פה? הרי ישראל אמורה להיות כמו אמריקה. או מנסה, לפחות. זה אומר שגם פה בדור הצעיר גזע הוא לא כזה ביג דיל? לא. הוא מאד ביג דיל. למעשה, הדור הצעיר פה גזעני בערך כמו רדנק זקן אחרי שישיית בירות. ולא רק הם, כולנו.

למה? הרי כולנו יהודים, כולנו נרדפנו על ידי הצורר הגוי במדינות מוצאנו, למה שלא פשוט נסתדר אחד עם השני ונגיד שקיימנו? כי בניגוד לארה”ב, שם עברו כמעט 150 שנה מאז ששחררו את העבדים, פה עדיין לא עברו עשר דקות, שלא לדבר על דור, מאז הפעם האחרונה שנפתחה דלת של מטוס בנתב”ג ומקבץ של עולים נבעט אל אדמת הקודש. רק בימי חיי הלא ארוכים מדי היו שתי עליות גדולות. ועוד אומרים שעכשיו בגלל המיתון תהיה עליה עצומה מדרום אמריקה.

ובדיוק כמו שהעולים של שנות ה-90 נחתו על שניים-שלושה מחנות שעוד לא הספיקו לריב, עכשיו גם אלה. העליה של שנות החמישים עוד לא השתלבה, וזורקים עוד דלק על המדורה? מה אתם אומרים, ארגנטינאים יחשבו “אמריקאים” או “שחורים”?

לא יעזור, אנחנו בוטחים בדומה ובמוכר. זה תכנות גנטי. (הערה: יהיה מעניין לעשות נסוי סוציולוגי על ערימת הילדים של אנג’לינה ג’ולי יום אחד, ולראות אם השלושה הלבנים מקימים שלטון אפרטהייד בבית.) וגם בארץ, למרות שיש אי אלו נסיונות להשתלבות, זה עוד לא זה. בואו נגיד שלום יפה לילדים השונים, ונלך לשחק עם הבן של השכנה. כאילו שלא חסרים סיפורים של הרחקת השונה מהילדים המסכנים שלנו, שלא חלילה יהפכו לליברלים או מקבלים.

זה מרגיז אותי, בעיקר כי אני לא רוצה להיות ככה. אני לא רוצה לתפוס את עצמי בביטויים של “שחור, הוא בטח ערס” או “נו, הוא רוסי” ולהרגיש אשמה אפילו שלא אמרתי כלום, כי אולי התנהגתי ככה למרות שלא אמרתי כלום. וזה כנראה יקח עד הדור של הילדים שלי או הדור של הילדים שלהם עד ששחור לא יהיה אוטומטית ערס ורוסי לא יהיה אוטומטית שומר או קופאית בסופר. (ושערבי טוב לא יהיה רק ערבי שמגיש חומוסציפסלט. אבל זה, בפני עצמו, נושא שמגיעה לו הרבה יותר תשומת לב. אולי בפוסט מאוחר יותר.)
חבל. הייתי רוצה שזה יתחיל כבר אצלי.